"בחיים לא תקבלי גט" כך תזהו סרבן פוטנציאלי

 
   
מאת אסף וול   פורסם -  25.01.17  ב-  ynet
 
"הוא חולה שליטה, נמצא בסכסוך פנימי, קנאי ורכושני, ומוצא סיפוק בעמדת כוח": ארבעה מומחים מתארים קווים לדמותו של הבעל הסרבן שאין לו אלוהים; ששום דיין ושום בית כלא לא יוכל להכניע אותו - וגם איך תדעו להיזהר ממנו
אתם מתחתנים, האהבה פורחת, אך בחלוף כמה שנים משהו מתקלקל ללא פתרון. ואז את מגלה שהאדם שאהבת הוא למעשה פסיכופת שמוכן לשבת בכלא, לאבד את כספו ואת מעמדו בקהילה – ובלבד שלא לתת לך גט.
 זה לא סיפור של אישה אחת, גם לא של כמה עשרות בודדות – אף שכל אחת היא עולם ומלואו של התעללות נפשית – מסקר שערך מכון "גיאוקרטוגרפיה" עבור מרכז "רקמן" בשנת 2013, עלה הנתון המדהים כי 77 אלף נשים נחשפו לאיום בסירוב גט או בסחטנות במהלך גירושיהן באותה השנה. מתוך המספר העצום הזה יישארו כמה מאות תלויות ביחסי הבעל, שיסרב לשחרר אותן – בכל מחיר.
ארבעה מומחים מתארים קווים לדמותו של הבעל הסרבן שאין לו אלוהים; ששום דיין ושום בית כלא לא יוכל להכניע אותו – וגם איך תדעו להיזהר ממנו. רמז, אם הוא שר לך במלוא הכוונה את המילים "בלעדייך אני חצי בן אדם".
 "זו לא הבעת אהבה רומנטית, אלא 'אני כלום בלעדייך', ולכן גם את לא תהיי בלעדיי. את יכולה לקחת את הבית והאוטו, אבל לא את עצמך. את לעולם לא תקבלי גט ותשארי קשורה אלי מבפנים. לעולם", במילים אלו מתאר ד"ר עמית פכלר, פסיכולוג קליני, את עולמו הנפשי של המעגן האובססיבי.
 "יש בזה אלמנטים פסיכופתיים", הוא מוסיף. "זה אדם שאינו מכיר בזולת כסובייקט העומד בפני עצמו. המעוגנת רק משקפת אותו ועומדת ביחס אליו, ללא שום מאפיין עצמאי בעיניו. היא חלק ממנו"
 
חולה שליטה
פכלר, מנהל המכון לטיפול רגשי במרכז הקליני הבין-תחומי באוניברסית חיפה, מתאר "דיאלוג פנימי לא מודע"  שקיים בכל אחד מאתנו, מול דמויות פנימיות. אבל בעוד שאצל בני האדם הנורמטיבים מדובר בדיאלוג מורכב, שיש בו לעתים אשמה, חרטה או החמצה – אצל אנשים עם מאפייני אישיות בעייתיים יש סכסוף פנימי עם ה"דמויות" הללו.
"כך למשל נוצרים סטוקרים", הוא מסביר. "מה חושב סטוקר? 'היא ואני נועדנו להיות יחד'. והוא לא מבין מה הבעיה שהוא שולח לה 80 סמסים ביום, הרי בסוף היא תבין, והוא קנאי אליה למרות שאין ביניהם שום קירבה. כך גם המעגן: מבחינתו, הם ייפרדו על גופתו המתה, גם אם באופן פרקטי הם כבר לא זוג וחיים בנפרד".
הקרימינולוג פרופ' משה אדד, חתן פרס ישראל ומי שכיהן כראש החוג לקרימינולוגיה באוניברסיטת בר אילן סבור כי המעגן האובססיבי מונע מהצורך בשליטה. בשל כך הוא יסכים לשבת בכלא, לאבד את משפחתו, את רשיון הנהיגה שלו ואת חשבון הבנק שלו. כמו  סרבן הגט עודד גז למשל.
 "באמצעות חוויית השליטה באחר, אדם יכול לחוש שהוא שולט במציאות הפרטית שלו", הוא מסביר. "זה עלול להוביל לתגובה מאוד לא נורמטיבית של עיגון עקשני לאורך זמן, שכן אם המעגן ישחרר, הוא יאבד את השליטה בעולמו שלו".
 
כיצד אדם חווה שליטה, אם הוא נכנס בסופו של דבר לריצוי עונש בכלא?
 "בכל זאת הוא שולט באדם אחר שתלוי בו. לא רק האשה העגונה תלויה בו, ברצונו הטוב ובהחלטותיו - אלא גם מערכת שלמה של משפחה ובתי דין. כך הוא חש שליטה גם במקום כמו תא הכלא".
 
"על בתי הדין לפעול מהר יותר נגד סרבנים"
הסכמי קדם-נישואין אפקטיביים במקרה שבו בן הזוג מבקש לסחוט הישגים חומריים תמורת הגט. ואולם במקרה של מעגנים אובססיביים - הם נדמים כפחות יעילים. אלא שפרופ' אדד מאמין כי גם בתוך הקהל הזה יש מי שיושפע מההסכם, "משום שאין לנו אפשרות לדעת היכן עובר הגבול של כל מעגן", כדבריו. העונשים הקבועים בהסכם או בחוק לא אפקטיביים כשמדובר על "מעגנים אובססיביים", אבל מדובר, לדברי אדד, באחוז קטן מאוד.
"כבר אחרי הדיון הראשון או השני שבהם המעגן משתמש בנשק של סרבנות גט, ניתן להכריז עליו כסרבן. הנוחות של המעגן בעניינים הללו היא בלתי נסבלת" "
עו"ד יהונתן קניר שכבר נתקל כמה וכמה פעמים בחייו המקצועיים בסרבני גט אובססיביים, מסכים כי מדובר ב"מקרי קצה". "אלה אנשים שמבחינה פסיכולוגית אין להם קווי אישיות של בני אנוש", הוא אומר. "אלה טיפוסים שכאשר שהאישה מבקשת להיפרד על רקע אלימות פיזית או התעללות נפשית, הם מענישים אותה על זה שבכלל יש לה רצון חופשי.
 "הם פועלים בדרך אכזרית של מניעת זכותה להתגרש, וחמור מכך, מניעתה מלהינשא או להביא עוד ילדים לעולם. צריך להזכיר אותם, אבל לא לתת להם משקל בהתייחסות פרקטית, כי 98% ממקרי אי-מתן הגט אינם כאלה. הם פתירים גם אם המעגן מנסה ליצור רושם שהוא 'ילך עד הסוף'".
 עו"ד קניר מבהיר כי "נקודת המוצא בכל תיק היא שלכל אדם יש חולשה; 'עקב אכילס'. בתיקים שבהם טיפלתי לעתים מדובר היה בכסף, כך שהפחתה של דמי מזונות הביאה למתן גט לאחר שנים. במקרה אחר דווקא עיכוב יציאה מהארץ הוביל למתן הגט. העובדה שהוא מצא עצמו מעוכב וחסר שליטה על המתרחש, יצר שינוי בעלילה והביא להרפיית האחיזה באישה".
 אתה סבור שבתי הדין פועלים לאט מדי במקרים של סרבני גט?
 "אני מצפה שבתי הדין יתקדמו בפסיקתם בחיפוש אחר גירושין גם שלא בהסכמה, ללא בירור שאלת ה'מי אשם', כשבדרך זו ניתן להתקדם מהר יותר, ולתת ביטוי משמעותי לעניין סרבנות הגט. הרי כבר אחרי הדיון הראשון או השני שבהם המעגן משתמש בנשק של סרבנות גט, ניתן להכריז עליו כסרבן. הנוחות של המעגן בעניינים הללו היא בלתי נסבלת".
 כמה פעמים שמעת במהלך סכסוך בין בני זוג את המילים "בחיים היא לא תראה ממני גט"?
"עשרות פעמים לפחות, אם לא יותר. כ10%-15% משתמשים באיום הזה. מי שמבין את משמעות השימוש בנשק העיגון ופועל ממניעים רציונליים, יודע שמדובר במהלך מסוכן מאוד גם מבחינתו".
 
זהירות, מעגן פוטנציאלי לפנייך
"האיום 'בחיים לא אשחרר אותך', נפוץ מאוד. זה כבר חלק טבעי מסצינת הגירושים". את הדברים אומרת ליאורה אדלר עובדת סוציאלית קלינית ומטפלת זוגית. במשך שנות עבודתה הרבות היא נתקלה לא אחת בתופעה שבה בן הזוג מתקשה לשחרר את הקשר מבת זוגו.
אדלר ניהלה במשך קרוב ל-15 שנים תחנה לטיפול משפחתי, ולדבריה, "חשתי שכמעט תמיד העניין הזה נמצא באוויר, ובחלק מהמקרים גם נאמר במפורש. הוא הופיע לרוב לאחר דיונים בבית המשפט לענייני משפחה, או בבית הדין הרבני, כאשר המצב הרגשי של המאיים עדיין לא התאים לפרידה. כשמישהו מרגיש חלש, הוא מאיים יותר, ודיון משפטי נותן לא אחת לבן הזוג תחושה שהוא נדחק לפינה".
 את מדברת על גברים, נשים לא צד בעניין הזה?
 "לנשים יש את הבעיות שלהן, אבל הסירוב לשחרר הוא מאפיין מאוד גברי, לא אחת בשל היעדר כלים רגשיים להתמודד עם פרידה".
 האם יש סימנים מקדימים היכולים להתריע על מעגן פוטנציאלי?
 "כן. אדם שכל מצוקה רגשית מתורגמת אצלו לכעס. בעיקר מחזרים שמוכרחים לדעת כל שנייה איפה הבחורה, מה היא עושה וכו'. את זה רואים כבר בשלבים מוקדמים, את סימני השליטה הכי בסיסיים. אגב, אלה גם מאפיינים של סטוקרים, זו אותה הבעיה. הם חייבים להיות דבוקים למשהו, להיאחז בו, לפעמים זו העבודה, ולפעמים זו האישה. בהכללה לא מדוייקת, אנשים רכושניים וקנאיים נמצאים בקבוצת סיכון לבעיות עיגון".
 אז מה עושים?
 "לגבי המעגנים הפסיכופטים אין הרבה מה לעשות מבחינה רגשית. אבל חשוב לזכור שהם מיעוט קיצוני על הרצף, ולכן הם יחסית מעטים, כמו בכל פעמון התפלגות. במקרה של האנשים הללו צריך להשתמש בכפייה, חד וחלק. זה בכלל לא עניין למטפלים. זה עניין לרשויות החוק".
 את לא חושבת שטיפול נפשי-רגשי יכול לעזור להם?
 "יש למישהו איזו אשליה שאדם כזה יגיע בכלל לשיחה עם מטפל ? זה לא יקרה, הרי מבחינתם, הבעיה אף פעם לא אצלם. האשה נושאת ב100% מהאשמה, אז מה זה בכלל קשור אליהם? הם לא יחפשו עזרה. יותר מזה, הם לא מרגישים מצוקה. יש להם סיפוק מתחושת הכוח והשליטה שלהם באישה, ומבחינתם הם יהיו בסיפור הזה עד קץ הימים. היציאה והכניסה למעצרים, הסתבכויות עם הוצאה לפועל ובתי הדין - מבחינתם זה אושר גדול הממלא את חייהם בתחושת תכלית".
 
"עבודה טיפולית ארוכה וקשה"
לדברי אדלר, מי שמהווה את המספר הגבוה ביותר של סרבני גט "נורמטיבים", אלה הגברים הנורמטיבים שנקלעו למצוקה שאין לה קשר להפרעת אישיות. "פה, באמצעות תהליך של קבלת המצוקה, יש אפשרות לטפל לאורך זמן ולרכך, עד למצב שבו האדם משלים עם הפרידה. זו עבודה טיפולית מאוד קשה וארוכה מהרגיל".
אדלר אומרת עוד כי "צריך להבין שתהליך הגישור עם אדם כזה ייקח הרבה יותר זמן. זה דורש הרבה יותר משאבים נפשיים מהליך פרידה רגיל. צריך ללכת בקצב שלו והקצב של האנשים הללו לרוב מאוד איטי".
 אדלר ממליצה לכל הזוגות המתגרשים, ככל הניתן, "שלא להעביר את תהליך הפרידה בבתי משפט, אלא בטיפול. בבתי הדין הרבניים אין תשובות למצוקות רגשיות. רק מלחמות שמבטאות את המצוקה באגרסיה כדוגמת עיגון".
 
סיפורים אישיים
כתבה טלי פרקש פורסם  17.07.16 ב- ynet
"מבחינתו, אם אני רוצה את החופש שלי - אני צריכה לשלם"
רווית הייתה נשואה בסך הכל חודש, עד שגילתה שבעלה מכור להימורים. ואף שוויתרה על הכל - הוא ממשיך לסחוט אותה למעלה משנה. שירה נישאה בשידוך לבחור מעורער, אך בית הדין לא ממהר להשיב לה את חירותה, וטל אור לא ידעה מה לעשות עוד כדי לשכנע את בעלה לשחרר אותה. שלוש נשים, שלושה סיפורים, בית כלא אחד. ישראל 2016
מי שיצאה מהבית רק עם המזוודות, ההיא ששלמה חובות הימורים (אבל הסוף עוד לא נראה לעין), וזו שנגררת כבר שנה עם גבר מתעלל (שדורש כסף בשביל לשחרר אותה לחופשי): מתן גט הפך לכלי מיקוח לגיטימי במדינת ישראל, סביב ויתורים מפליגים על רכוש ואפילו על ילדים. וגם אחרי הוויתורים, לא בטוח שהגט המיוחל יגיע במהרה. שלוש נשים שמלוות על ידי ארגון "יד לאישה" מבית "אור תורה סטון", מספרות על הרגע שבו גילו שטבעת על האצבע יכולה להיגמר בישראל בשלילת חירותן.
טל אור: "ויתרתי לו על הכל, וזה לא הספיק"
זה התחיל כמו תמיד באהבה גדולה. טל אור (39, כל השמות בכתבה שונו לבקשת המרואיינות), סמנכ"לית בחברה ממשלתית לא האמינה שזה קורה לה: "עד שזה לא פוגש אותך פנים אל פנים, את לא מבינה מה זה אומר שאת רוצה להתגרש, והוא לא. אני אדם מאוד שמח ומאוד אופטימי. פשוט התחתנתי עם הבנאדם הלא נכון, ובישראל זו טעות בלתי נסלחת".
בני הזוג נישאו לפני שש שנים. "הייתי אז בת 33, לא ילדונת. הייתה לנו אהבה גדולה, ענקית, עצומה, הוא היה החבר הכי טוב שלי. הכרנו שנה וחצי לפני הנישואים; שום דבר פתאומי או חפוז. הוא הגיע מבית קשה עם מורכבות פנימית מאוד גדולה. משהו בי כנראה רצה להיות זו שתדאג לו. אבל הפערים בינינו רק הלכו והתפתחו. הוא לא עבד בכלל, ותקופות מאוד ארוכות היה תלוי בי כלכלית. אחרי ניסיונות לא פשוטים להרות וחמש הפלות שהשפיעו על שנינו, החלטתי שהגיע הזמן לחתוך".
איך הוא הגיב לזה?
"בהתחלה הצלחתי לשכנע אותו שזה הצעד נכון. האמנתי שכבעל ואישה זה לא עובד, אבל באמת האמנתי שנוכל לסיים את זה בצורה מכובדת. חתמנו על הסכם משותף שבו אני, פחות או יותר, מוותרת על הכל. לא קנינו בית, אבל היו רכבים, חסכונות, וכל מה שצברנו בשנים שחיינו יחד. יצאתי רק עם בגדים במזוודה. יש לי עבודה טובה, עזרה מההורים, ובאמת הייתי במצב שיכול היה לאפשר את הוויתור הזה. למישהי אחרת זה לא היה אפשרי. אבל למרבה הטרגדיה, גם זה לא עזר". 
בבית הדין הרבני, החליט מ', בעלה של טל אור, שהוא לא מעוניין לתת גט. "הוא החליט שהוא רוצה 'שלום בית', ואז הוא הפסיק להגיע לדיונים. עורכת הדין שלי לא ממש תפקדה. הבנתי שאם לא אשנה גישה, אני בבעיה".
פקיד בבית הדין הרבני שמצא את טל אור ממררת בבכי על ספסל, הגיש לה פלייר של ארגון "יד לאישה", ומאותו הרגע השתנה קו הפעולה. "בית הדין קבע שהוא חייב לתת לי גט. בהמלצת הטוענת הרבנית שלי, דינה ריישטיק, העסקנו חוקר פרטי שיאתר אותו - והוא הלך לכלא. הלך לכלא באמירה שהוא בחיים לא ישחרר אותי, אבל כמה ימים אחרי, כשכבר הייתי שבורה לגמרי ונואשת, הוא התחרט והחליט לשחרר".
"חשוב לי שכולם יבינו שאפשר לשלול חירות מאדם במדינת ישראל. וזאת במצב שבו אפשר למצוא פתרון הלכתי לגירושין חד-צדדיים. אני יכולה להגיד שבמקרה שלי בית הדין היה הכי מתחשב, ועשה כל שביכולתו. אני יודעת שזה לא תמיד ככה. התקופה החשוכה ההיא הייתה לחיות בלי לחיות; לא להיות מסוגלת לחשוב ברור, לא לישון בלילות - ועל מה? נגררתי שנה שלמה. הגיע הזמן שנשים יפסיקו להיות כלי משחק במקום הזה".
טל אור שנמצאת היום בזוגיות חדשה אפילו לא חושבת על חתונה: "המילה חתונה גורמת לשנינו להתפקע מצחוק", היא אומרת בישירות. "אני לא נותנת יותר לאף אחד לשלוט בגורל שלי. אנחנו כרגע חושבים על ילד משותף, אבל נישואין? זה לא יקרה יותר. לא עד שיתחולל פה שינוי".
 
רווית: "הייתי נשואה חודש. אני פרודה יותר משנה"
טל אור לא לבד. מי שעדיין נמצאת בעיצומו של מאבק על חירותה היא רווית, בעלת עסק בת 30, שהספיקה להיות נשואה חודש אחד בלבד לפני שעזבה את הבית. מאז עברה כבר יותר משנה, והגט עדיין לא נראה באופק. "היכרנו ברכבת. הוא עבד שם, ואני הייתי בדרך לעבודה כמנהלת חנות. ככה זה התחיל. היום אני יודעת להגיד שהיו סימנים, אבל אז לא ידעתי לקרוא אותם".
"האמת היא שתכננו להינשא עוד מוקדם יותר, וביטלתי את החתונה חודשיים לפני. גיליתי בבית טופסי 'טוטו' ו'ווינר' בכל מני מקומות. לא ידעתי אז מה זה אומר 'מהמר'. מבחינתי, הימורים היה למלא טופס בדוכן, או לנסוע לקזינו באיזו חופשה. הכעס אז היה על עצם ההסתרה. לא על ההימור. גם האחים שלי ממלאים טפסים. לא הבנתי שפה זה סיפור אחר".
בני הזוג נפרדו לשמונה חודשים, שבמהלכם הוא המשיך להיות בקשר עם בני משפחתה ואחיה, עד לקמבק המיוחל. "הוא היה בחור מקסים, מאוד חברותי, נכנס ללב של אנשים, כל הזמן אמר שהוא מצטער ושאם רק אתן לו הזדמנות - הוא יוכיח לי את זה. הסכמתי לשלושה חודשים, שבמהלכם בדקתי אותו בזכוכית מגדלת, והכל היה טוב ותקין".
"לאט-לאט החלו לצוץ סיפורים נוספים. אקסיות שבאו וטענו שהוא חייב להם כסף. הוא סיפר לי שהסתבך ביבוא של מוצרים, ושהשותפים שלו הפילו אותו בפח. הסכמתי לעזור לו כי חשבתי שזה עניין חד-פעמי - והערכתי את גילוי הלב. לקחתי הלוואה, שילמתי יחד איתו את החובות, התקשרתי לאנשים לוודא שהכל הוחזר והכל בסדר. כשהשקל האחרון שולם, התחתנו. ואז, חודש אחרי, הסיפור התפוצץ".
"ניגש אלי חבר שלו וסיפר שהוא חייב לו הרבה כסף. הוא אמר לי: 'יש לי שני צ'קים שלך שהוא הפסיד בהימורים'. ואז הוא מספר לי על הימורים באינטרנט. הוא הראה לי את התגובה שקיבל ממנו על הפנייה אלי: 'היא לא יודעת כלום. אם תפנה אליה, לא תראה בחיים את הכסף', רק אז הבנתי שנפלתי חזק".
רצתי הביתה לבדוק את פנקס הצ'קים, ו-14 היו חסרים. התחילו לפנות אלי אנשים מכל מקום: חברים, אחים שלי, בעל הבית של הדירה שבה גרנו, אפילו שכנים, השוק האפור, מה לא? הוא היה נוכל מדהים. אנשים נפלו בפח. לקח לי חודש לסגור הכל, עסק משגשג שהקמתי במו ידי. לסגור שכירות עם בעל הבית, לסגור חשבון בנק שהוא רוקן והייתי חייבת בו מאות-אלפי שקלים שהוא לקח. פשוט לקחתי את הרגליים והלכתי, לא לפני שתיעדתי את כל הפניות של אנשים, הכסף החסר, הכל".
 
 
בית הדין הרבני התחיל, לדבריה, בתור הפתעה טובה. "שמעתי סיפורים שהם יהיו לצדו. אבל כל ההוכחות שהצגתי שכנעו אותם שלא להסכים לשלום בית שביקש. אבל משם והלאה? הם 'לוקחים את הזמן'. קובעים דיון, ואז עוד חודש עוד אחד".
במקביל, בן זוגה של רווית בוחר להמר על כל הקופה. "יש לו דרישות והוא טוען שהחובות שלו הם שלי, אז שאשלם. בתור מי שמנסה לשקם את עצמה מחדש עם אפס חסכונות, כי הכל הלך עליו, אין לי שום יכולת או רצון לשלם עליו לנצח. אבל מבחינתו, אם אני רוצה את החופש שלי, אני צריכה לשלם על זה. הייתי נשואה חודש - וכבר מעל לשנה אני פרודה ולא רואה את הסוף. לא רואה שהם (בית הדין) עושים לו סוף. זו מציאות לא נורמלית מבחינתי. אני צעירה, רוצה לפתוח בחיים חדשים, וחופש זה משהו שפשוט אין לי".
 
שירה: "הייתי מתחננת מחוץ לדלת עם תינוק בידיים"
גם עבור שירה "חופש" זה מושג שהוא בגדר חלום כרגע. היא בחורה מבית דתי בצפון הארץ, והכירה את בן-זוגה בשידוך. "הוא היה נראה לי אדם מאוד עדין ונעים הליכות, טוב לב. כל מי שההורים שאלו עליו בשלב הבירורים - אמר את אותו הדבר. הרגשתי שאין לו מספיק חברים בגילו, אבל לא הבנתי שזה הרבה יותר עמוק מזה".
לדבריה, קצת אחרי החתונה החלו לצוץ "המוזרויות" שלו, כדבריה. "הוא היה חסר טאקט לחלוטין. פשוט נעדר כישורים חברתיים מינימאליים. מאוד מהר התברר שיש לו בעיה רפואית שמונעת מאתנו להביא ילדים. ההתנהגויות שלו החמירו, וכולם הסבירו לי שהוא חווה את זה כפגיעה בגבריות שלו, וברגע שיהיו ילדים - הכל יסתדר".  "עברתי טיפולי פוריות מאוד קשים, למעשה בגללו, ללא שום תמיכה. כל הזמן קיוויתי שברגע שיהיו לנו ילדים, הוא ישתנה ויירגע. אבל זה רק החמיר. הוא הפך לשתלטן, התלונן על כל דבר, לא היה מרשה לי לצאת מהבית, ניסה להגביל קשר עם חברות והורים, היו התקפי קנאה מטורפים שאני כאילו מסתכלת על גברים אחרים. הוא בקושי עבד, ובעצם נאלצנו להסתמך על הפרנסה שלי, כמורה".
כשנולד בנם המשותף, המצב לדבריה החמיר אף יותר. "הוא פשוט בחר שלא לקחת אחריות על כלום. הייתי צריכה לצאת מוקדם בבוקר, לשים את התינוק אצל מטפלת, ולהמשיך לעבודה וחזור אותו דבר. הכל באוטובוסים. היו מצבים שהוא נעל את הבית ולא נתן לי להיכנס אחרי העבודה. מצאתי את עצמי עומדת מאחורי הדלת, מתחננת עם תינוק על הידיים להיכנס. לפעמים אחרי שעתיים של תחנונים וניסיונות לרצות, הייתי מתייאשת והולכת להורים".
הם ידעו על מה שאת עוברת?
"מעולם לא שיתפתי אותם. כשאמא שלי ניסתה לפתוח את הנושא, תמיד מצאתי תירוצים להגן עליו, והייתי צריכה הרבה כאלה".
מתי החלטת לעזוב סופית?
"יום אחד, אחרי שכבר היינו בייעוץ תקופה, הוא החליט שהוא לא מרשה לי לנסוע לחתונה של חברה עם גיסתי, כי היא נהגת חדשה. הרמתי טלפון ליועץ שהיה לנו, והוא אמר לי: 'תגידי לו שאת מעריכה את הדאגה, אבל זו החלטה שלך'. התגובה לזה שניסיתי לעמוד על שלי הייתה מאוד מהירה. הוא לקח את הכסף ששמתי במעטפה עבור המתנה, ועזב את הבית. הבנתי שלחתונה אני לא אלך. ארזתי תיק לי ולילד, ופתחתי תיק ברבנות".  
למה ברבנות ?
"שאלה טובה. הזהירו אותי שלא אפנה אליהם, אבל אני אישה דתייה הייתי תמימה. חשבתי שהם יבינו עם מי יש להם עסק. הם הבינו מאוד מהר, אבל זה לא תורגם למעשים. בכל פעם היו לו תירוצים אחרים למה לא. פעם הוא ביקש כסף, פעם הציב תנאים, ובכל פעם הם הקשיבו לכל בקשה שלו בשיא הרצינות, ונתנו לו את כל הזמן שבעולם. מזונות הוא לא משלם - אפילו את המעט שקבעו לו. אבל הם רגועים. אף אחד שם לא ממהר לשום מקום, ואני כבר יותר משנה בלופ הזה".
"החשש הנורא שלי הוא שאם הוא יבין שאני לחוצה על גט, הוא לא ייתן לי במכוון. מצד שני, סוחבים אותי. אני רוצה להמשיך הלאה בחיים שלי. שנות הפוריות שלי מצטמצמות. אני אפילו לא יכולה להגיד שעוד שלושה חודשים זה מסתיים. מבחינתו, הכל פתוח. הם לא מחייבים אותו אפילו בגט. אני שם כמו אוויר. הסבל שאני עוברת לא נחשב, לא נספר, אני לא רואה את הסוף".
 
פנינה עומר, מנכל"ית ארגון "יד לאישה" שמלווה נשים רבות בתהליכי גירושין שבהם מעורבת סחיטה, לא מופתעת מהתיאורים: "סחטנות גט היא ניצול ציני של המציאות ההלכתית, שבה חירות האישה מונחת בכף ידו של בן זוגה: ברצותו, הבעל יקפוץ אגרופו והיא כלואה לנצח-נצחים. הכוח הזה בלתי סביר. עלינו לעשות כל שניתן כדי לצמצמם מראש את המציאות שבה אחד מבני הזוג סוחט את השני כתנאי לשחרורו מהנישואין".
 
 
 
ראשי   |   צור קשר   |   מפת אתר   |   אנחנו בפייסבוק
 
 
 
       
    כל הזכויות שמורות לאיליס - האגודה הישראלית לגישור ויישוב סכסוכים בע"מ 



 
בניית אתרים - ג'ינט פיתוח